מתי הקצה מפסיק להיות משחק?

על הכלי הזה

איך זה עובד

ארבעת התחומים שהכלי בוחן

איך לקרוא את התוצאות

אלה כל התוצאות האפשריות בתמצית. התוצאה האישית כוללת גם הסבר וצעדים מותאמים לתשובות.

כל ההיגדים בכלי

24 היגדים בסולם של חמש נקודות. חלקם מנוסחים בכיוון הפוך בכוונה.

1. תרחישים קיצוניים של משקל או חוסר ניידות נשארים אצלנו בפנטזיה, בשיחה או במשחק תפקידים — לא כמטרה במציאות.
2. יש מטרה ממשית ומוצהרת להגיע לחוסר ניידות או למידה שמסכנת את הבריאות — לא רק לדמיין זאת.
3. כששיחת הפנטזיה מסתיימת, ההחלטות האמיתיות על אוכל, בריאות והגוף חוזרות להתנהל לפי החיים עצמם.
4. לאחרונה הפנטזיה מתחילה לקבוע יעדים ממשיים — מספר על המשקל, מידה או אבן דרך שבאמת צריך להגיע אליה.
5. האכלה לעבר סכנה ממשית, גם עד מוות, מרגישה כמו משהו שכדאי לממש ולא כמו קו אדום מוחלט.
6. מחמאות ועלבונות מגיעים יחד: חיבה ותחושה של ״מרכז העולם״, אבל בעיקר כשיש עוד אכילה או עלייה במשקל.
7. יש לחץ להתרחק מעבודה, ממשפחה או מחברים כדי שההאכלה או הקשר יקבלו עדיפות על הכול.
8. מוסיפים לאוכל קלוריות בלי ידיעה, או מסתירים ומשקרים לגבי הכמות שנאכלה.
9. עוקבים אחרי משקל או אכילה באופן שמרגיש כמו פיקוח, וכועסים כשהשינוי אינו מהיר מספיק.
10. ניסיונות לאכול פחות, להתאמן או לפנות לרופא זוכים ללעג, להאשמה, לחבלה או לפגיעה שקטה.
11. השתמשו במשפט כמו ״אם באמת היית אוהב או אוהבת אותי, היית אוכל או ממשיך לעלות״ — או באיום לעזוב — כדי להשיג הסכמה.
12. ברור לי ההבדל בין ״כן, אני באמת רוצה את זה״ נלהב לבין ״טוב, בסדר״ שנאמר אחרי שחיקה ולחץ.
13. אני יודע או יודעת לזהות כשהמשפט ״זו בחירה שלהם, לא האחריות שלי״ משמש כתירוץ להתעלם מנזק — ולא כתשובה אמיתית.
14. כל אחד מאיתנו יכול לומר ״לעצור״ או ״אני רוצה להאט היום״, והבקשה תכובד מיד וללא עונש.
15. עצירה או עזיבה מרגישות כמעט בלתי אפשריות — בגלל תלות, בידוד, תחושת ״כבר מאוחר מדי״ או מגבלה גופנית.
16. קבלה, חיבה ותחושת ביטחון תלויות כיום כמעט לחלוטין באכילה או בעלייה במשקל.
17. יש תוכנית יציאה פרטית, או לפחות אדם אחד מחוץ לקשר שאפשר לספר לו אם המצב יחמיר.
18. הקשר הצטמצם עד שאוכל ומשקל הם כמעט הדבר היחיד שנותר בין שני האנשים.
19. חלק מהמשיכה הוא שהעלייה במשקל תקשה על אדם לזוז, לעזוב או להיות רצוי בעיני מישהו אחר.
20. ביקורים אצל רופא, סיכונים ממשיים ותסמיני אזהרה הם מבחינתנו קווים שלא מתווכחים איתם — לא משהו שמקלקל את הכיף ומתעלמים ממנו.
21. האפשרות לעלות עד כדי סכנת חיים, או לאכול באופן שפוגע בי, היא חלק ממה שמושך אותי במציאות.
22. מתעלמים מתסמינים אמיתיים — כאב, קוצר נשימה, ירידה בניידות או זיהומים — מפני שהעוררות חשובה יותר.
23. אחרי שהעוררות יורדת, עולים לא פעם גועל, בושה או דחף לחזור לפגיעה עצמית או להקאה מכוונת.
24. הגדרנו בקול גבולות ממשיים — למשל תקרת משקל, מאכלים שלא נכנסים לדינמיקה ולעולם לא להאכיל מעבר לשובע.

שאלות נפוצות

מקורות וקריאה נוספת